ראפ ומוזיקת היפ הופ

למוזיקת היפ-הופ ולראפ המשתלב בה, יש קשר ישיר למוזיקה ששרו האפרו אמריקנים באפריקה, מוזיקה שהתבססה על קצב ושירה, כמו מוזיקת ההיפ הופ. חלק מהמסורות של האפרו-אמריקנים נדדו איתם לעולם החדש, מסורת השירה המשפיעה ביותר היא הדאב, זוהי מסורת שמקורה בג'מייקהובה כלי ההקשה מופרדים משאר המוזיקה ומוחצנים, עם הזמן החלו להדביק לקצב הדאב מילים, סגנון זה התפתח בג'מייקה לרגאיי ובארצות הברית למוזיקת היפ הופ. ראפ הוא הדיבור המתלווה למוזיקת ההיפ הופ. ישנם סוגים שונים של ראפ ובהם ראפ פוליטי, ראפ שמלווה במוזיקת ג'אז, ראפ אלטרנטיבי, ראפ מחתרתי ועוד. סוג הראפ הפופולרי ביותר הוא הגנגסטה ראפשמתאר את קירבתו של הראפר לעבריינות.

די ג'יי קול הרק שהיגר מג'מייקה לניו יורק בשנות ה-70 הפך  לאחד המייצגים הבולטים של התרבות החדשה, הרק ניגן במסיב ותרחוב ועם הזמן הפסיק להשתמש בתקליטי רגאיי ועבר להשתמש בתקליטים של דיסקו ורוק משום שהקהל הניו יורקי לא אהב כל כך את סגנון הרגאיי. עם הזמן החלו די ג'יים להשתמש בכמה תקליטים בו זמנית והטכניקות של מיקסוס השתכללו. הדי ג'יים החלו לדבר בזמן שהמוזיקה נוגנה והם נקראו אמ.סי.(master of  ceremony) והם בעיקר הציגו את עצמם ואחרים בקהל כאשר הם משתדלים לחרוז. בחלוף הזמן הם השתכללו והחלו לשלב מילים שנחרזו בצורה מורכבת יותר כאשר בו זמנית הם דיברו על נושאים הומוריסטים ולעתים על נושאים בעלי גוון מיני. בסוף שנות ה-70 מוזיקת ההיפ הופ החלה לחדור לקהל הרחב, כאשר היא מבססת את מעמדה לאורך שנות ה-80 ונהפכת למוזיקת מיינסטרים לכל דבר בשנות ה-90.